אלון היקר,

קיבלתי היום את רשימת השאלות שלך.

כבר חיכיתי לבואה של הרשימה ואני ממהר להשיב לך.

יש לי את התחושה שאני לוקח את הנכד הבכור שלי למסע לעבר ימים רחוקים והתרחשויות שלפני כ- 70 שנה.

כבר אז העולם בער והרוע הגרמני-איטלקי-יפני היה נחוש לכבוש את העולם, כדי ליצור סדר עולמי חדש שבו אין מקום עוד ליהודים, שחורים, צוענים, קומוניסטים ובקיצור לאחרים.

כמובן שאני אתיחס לשאלותך, אולם בהיותי ילד קטן בימים ההם, החלטתי לענות לך בדרך של סיפור על קורותי והרחבתי היכן שמתבקש. כתבתי לך באנגלית, כדי שתוכל להשתמש בכתוב וכדי שתוכל להראות למי שתחפוץ.

הסיפור שלי הוא שלך!

נולדתי בשנת 1940 בהודו ההולנדית, ארכיפלג שמורכב מאלפי איים שמסתרעים, ממלזיה בכיוון דרום מזרח ועד לאוסטרליה.

יאווה Java, אם כי לא האי הגדול ביותר  ודאי האי החשוב ביותר. לעיר הבירה קראו בטאוויה Batavia  ומאז 1949, השנה שהודו ההולנדית קיבלה  עצמאות, קוראים לעיר הבירה ג'אקרטה  Jakartaולמדינה אינדונזיה.

אני נולדתי בעיר מאלנג Malang שבמזרח יאווה.

הודו ההולנדית (אקרא לה בקיצור הודו) היתה למושבה הולנדית במאה ה- 17. סוחרים הולנדיים היו מאז ומתמיד מאוד פעילים בסחר התבלינים המשתלם ועד מהירה הודו ניתגלתה כמקור בלתי אכזב ועשיר של תבלינים . במהלך השנים הודו הפכה גם למקור חשוב של מתכות, נפט, קפה, סוכר ותה.

כמובן  שגם סוחרים ממדינות כגון ספרד, פורטוגל ואנגליה נטלו חלק פעיל בסחר עם הודו.

אבי משה נולד ב- 1902 באולדנזאל Oldenzaal, עיר הולנדית קטנה על גבול גרמניה. אוכלוסיתה היתה לרב קטולית ומשפחתנו היתה בין המשפחות היהודיות המעטות. היהודים נאלצו להתנהג בזהירות על מנת לא לעורר את חמתה של האוכלוסיה המקומית.

אולדנזאל הינה עיר עתיקה וניתן לראות עד היום פגיעה של תותח בקיר החיצוני של הכניסיה הגדולה עוד מהזמנים שצבא ספרדי סגר על העיר במאה ה- 16.

אבי למד משפטים באוניברסיטה המפורסמת והעתיקה של העיר ליידן Leiden שבהולנד.

לאבי הוצע מישרה של שופט בהודו, תיכף לאחר שסיים את לימודי המשפטים.

השנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914- 1919) התאפינו על ידי משברים כלכליים גדולים שגרמו לשעורי אבטלה גבוהים מאוד. אבא היה יותר ממאושר שהציעו לו משרה טובה.

אימי רחל נולדה בירושלים. הוריה (סבא משה וסבתא אסתר שלי) הגיעו ארצה כילדים קטנים בסביבות שנת 1870. באותה תקופה קראו לחבל ארץ זו פלסטינה Palestina שהיתה חלק מהאימפריה האוטומנית. ארץ המוצא של סבי היתה לטוויאה ושל סבתי רוסיה. משפחתה של סבתא אסתר הפליגה ארצה מנמל אודסה שבים השחור באונית מפרשים קטנה והגיעה אחרי חודשים רבים של תלאות לנמל יפו.

אימי למדה כימיה באונברסיטה העיברית שנוסדה ב- 1924 בירושלים על הר הצופים.

כשעומדים על הר הצופים מתגלה נוף מרהיב שלא ניתן לשכוח. במבט לכיוון מערב תראה את ירושלים טובלת בקרני זהב לעת שקיעה. בכיוון דרום מתגלה בית לחם ובכיון מזרח ניפרסים הרי מידבר יהודה שיורדים לעבר השבר הסורי-אפריקאי וים המלח.

אבי היה ציוני נילהב. הוא נילהב מהחיאת השפה העיברית העתיקה, שפת התנ"ך, והתאמתה לזמנים המודרניים.

ודאי זכור לך אליעזר בן יהודה שהיה היזם הגדול של חידוש השפה העיברית הישנה. הוא אסר על ילדיו לדבר כל שפה אחרת זולת השפה העיברית.

השפה העברית היתה אהבתו הגדולה של אבי ובה התעמק ככל שהיה לו זמן.

לאחר שיצא לפנסיה מוקדמת החל אבי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטה של אמסטרדם: שפה ראשית עיברית ושפות המשנה ארמית וערבית. הוא סיים את הדוקטוראט בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת.

בהיותו שופט בהודו היתה לאבי הזכות לצאת לחופשה ארוכה  מחוץ ליאווה מידי 3 שנים. ב- 1935 החליט לערוך ביקור בפלסטינה ושם פגש ביד המקרה את אישתו לעתיד בנסיעה באוטובוס בתל אביב.

התאהבו זה בזו ולאחר התכתבות ארוכה החליטו להתחתן. החתונה התקיימה על גג הבית המשפחתי בירושלים ב- 10.8.1938.

באותה תקופה כבר היה חשש שהמלחמה באירופה קרבה. היהודים ברחו מגרמניה: חלק ברח למדינות אחרות ביבשת אירופה ואחרים ניסו להגיע לאנגליה ולארה"ב. רבים גם ניסו לברוח לפלסטינה ולדרום אמריקה. הסיכויים לברוח לארץ מבטחים הלכו וקטנו במהירות ובספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה.

בינתים הפליג הזוג הצעיר בירח דבש לונציה היפה שבאיטליה ומשם ברכבת להולנד כדי לפגוש ולהפרד ממשפחתו של אבי. היתה זו משפחה גדולה ורב רובם מצאו את מותם במחנות ההשמדה של הנאצים.

הזוג הצעיר הפליג ליאווה והחל שם את חיי הנישואין. אבא המשיך בתפקידו כשופט ואמא הקדישה מזמנה ללימוד השפה ההולנדית והשפה המקומית.  אמא אהבה את הודו ואת יופיה.

כאשר נולדתי בפברואר 1940 מלחמת העולם השניה כבר התנהלה באירופה במלוא עוזה. המלחמה גרמה כמובן לדאגה גדולה בהודו, אולם המרחק מאירופה והחדשות שהגיעו באיחור רב יצרו את האשליה שהמלחמה מתנהלת במרחק רב ועל כן לא תשפיע לרעה על חיי היום יום בהודו.

הדעה הרווחת היתה שיפן לא תצטרף למלחמה ואם כן היא לא תרחיק עד הודו.

.אנשים התנחמו בכך שאין סיכוי שהיפנים יוכלו לכבוש את סינגפור. ההערכה היתה שהיפנים לא יעזו לתקוף את הודו בלי לכבוש קודם את סינגפור.

אלון, פרוס לפניך את המפה של דרם-מזרח אסיה. זה יסייע לך להבין יותר טוב את מהלך המלחמה.

בסוף 1941הצטרפה יפן למלחמה והתקיפה את הצי האמריקאי שעגן בפרל הרבור Pearl Harbor   שבהוואי. עד לקרות אירוע טראגי זה נמנעה ארה"ב מלהשתתף במחלמה.

יפן התקיפה את מלזיה ובפברואר 1942 סינגפור נכנעה. לא היה מה שיעצור עוד את יפן מלפלוש להודו!

הצבא ההולנדי החלש והלא מאומן לא היווה יריב ראוי לצבא היפני המצויד והמאומן היטב.

אבי, כמו יתר ההולנדים, נקרא לדגל. הקרבות ניסתימו תוך שבועות מספר ובמאי 1942 הודו כבר היתה בשליטת יפן.

יש כמובן סיבות שונות שיכולות להסביר את הסיבות לתוקפנות היפנית:

  1.  1. ההשפעה הגדולה של צבא יפן על הפוליטיקה היפנית                                                                    
  2. 2. האופי הלא דמוקרטי של יפן                                                                                                         
  3.  3. המעמד המיוחד של קיסר יפן שהיה שליט כל יכול ונחשב לאל ושכל מילה מפיו בחזקת חוק. הקיסר  היפני היה תחת השפעת הצבא היפני ועשה כדברו.                                                                            
    1.  4. הניצחון של יפן על רוסיה ב- 1905 הוכיח  שעמי אסיה יכולים ליגבור על צבאות אירופה        ואמריקה בשדה הקרב.                                                                                                           
  4. 5. הביטחון בכח וביכולת של גרמניה לגבור על יתר המעצמות במערב.                                              
  5.  6. ההבנה שלגרמניה אין שאיפות להתפשט לאסיה שהיתה "שמורה" ליפן.                                          
  6. 7. הצורך האיסטרטגי של יפן להבטיח את האספקה של מזון וחומרי גלם לאוכלוסיה הגדולה שלה.     

 

הודו היתה עשירה בנפט, גומי ומתכות, להם היתה זקוקה יפן עד מאוד. כיבוש הודו איפשרה ליפן להבטיח שליטה על חומרי הגלם החשובים הללו. בנוסף, שליטה על הודו היתה מקלה על כיבוש יעדים איסטרטגיים נוספים, כגון אוסטרליה וניו-זילנד. המפה הגאוגרפית של האיזור מספרת את הסיפור.

במאי 1942 אבא הפך לשבוי מלחמה יפני. תחילה הוכנס זמנית למחנה שבויים בעיר מאלנג Malang היכן שנולדתי.

 כמובן שלא יכולנו להיות עם אבא.

הנשים האירופאות וילדיהן הופרדו והוכנסו להסגר באחד הרובעים של העיר. גרנו בבית ספר ששמו BOERING  . אני לא זוכר באיזה תנאים גרנו שם, אבל אני זוכר בברור שמטוסי קרב יפניים צללו ברעש מחריש אוזנים מעל בית הספר. אני  גם זוכר שקצין יפני בא לבדוק את בית הספר. כפי הנראה מצאתי חן בעיניו. הוא לקח אותי על הידיים והסתובב איתי. מזל שאהבו ילדים....

מתי שרק התאפשר הינו הולכים לבקר את אבא. לא הורשנו כמובן להכנס למחנה, אך יכולנו לראות אחד את השני דרך הגדר. אני זוכר היטב שאמא הרימה אותי גבוה ואבא בצד השני של הגדר הוריד אותי. התחמקנו מהשומרים היפניים  ומיהרנו לחדר שבו אבא שהה. בפנים היה חשוך כדי שהיפנים לא יראו אותנו. הבאתי איתי כמה מתנות עבור אבא וביניהן גם שקית מבד בצבע אדום. השקית היתה רקומה ובפנים אמא שמה תמונה אחרונה שלה ושלי. אבא שמר על השקית משך כל שנות המלחמה. השקית עדיין ברשותנו.

אבא מסר לי שתי כופסאות סבון מאלומיניום. על אחת הכופסאות אבא חרט ברכה בעיברית. שתי הכופסאות ברשותנו עד היום.

אבא חרט על המכסה:

                           לאשתי האהובה

                           לזכר געגועי

                           אליה במחנה

                           ההסגר

                                   משה

                             10.8.1940

קיבלתי מאבא גם סיכה ממתכת.

הסיכה היא בצבעי תכלת ולבן בדומה לצבעים של דגל ישראל ובאמצע מופיע מגן דוד. על הסיכה כתובה בכתיב יפני המילה "יהודי".איני יודע אם הסיכה מקבילה לתלאי הצהוב שהיהודים באירפה היו חייבים לענוד. ניסיתי לברר את זה, אך עד כה לא מצאתי הסבר לכך.

בפעם האחרונה שראיתי את אבי היה באוגוסט 1942 והפעם הראשונה לאחר מכן היתה כעבור שלוש וחצי שנים כשהייתי כבר בן 6. אבי היוה עבורי דמות דימיונית וזכרתי אותו רק מסיפורי אימי. במציאות הוא היה איש חולה ורצוץ שבקושי הצליח לשרוד את התלאות של יערות העד של בורמה ותנאי העבדות. לקראת סוף המלחמה האבא חלה מאוד. שכוב על אלונקה הוא נישא על ידי שבויי מלחמה הולנדיים דרך יערות העד למרחק של 150 ק"מ עד שהגיעו לבית חולים שדה צבאי בגבול טאילנד. אבא ניצל בנס הודות לאותם שבויי מלחמה שעמדו במשימה בתנאים בלתי אנושיים.

אספר לך שני סיפורים על אבי.

הספור הראשון:

אבא סבל מחרשות קשה וחלה מאוד בזמן שנאלץ לעבוד בפרך בסלילת כבישים ביערות העד עבור הצבא היפני. באחד הימים פנה מפקד יפני לאבי שלא שמע דבר עקב חרשתו. המפקד היפני התרתח מכעס  ועמד להכות את אבי. למזלו של אבי העזו שבויים אחדים להתערב ורמזו למפקד שאבא חרש ואינו שומע. המפקד הבין וריחם על אבי. הוא חיבק ונישק את אבי, הוליך אותו לאוהל שלו, השכיב אותו בצל ונתן לו לנוח עד הערב.

הסיפור השני

אפילו בתנאים הגרועים ביותר ביערות העד אבי לא זנח את אהבתו לשפה העברית. בכל הפסקה קצרה מעבודות הפרך היה מזמין את חבריו השבויים להקשיב להרצאה על נס התקומה של השפה העיברית.

תדמיין לך את המראה של שבויי מלחמה לבושי שמרטוטים, חולים וסובלים מתת-תזונה בעוד הם מאזינים להרצאה על השפה העיברית. הם ודאי רק התענינו כיצד יצליחו להגיע לסוף היום בעודם חיים.

אבי התגאה לכנות עצמו אביר השפה העיברית. ואכן כך הוא היה! עליך להיות מאוד מאוד גאה בסבא רבה שלך.

נשארנו ללא כסף בזמן ששהינו ב- Boering School. לאמא היתה חברה טובה שהסכימה ברצון להלוות לה כסף. כבר ידענו שהיפנים עומדים להעביר אותנו למחנות ריכוז ואכן זה קרה בראשית 1943. מתוך חשש שהתנאים במחנה יהיו גרועים, החליטה אמא לאגור כמה שיכלה מזון עמיד כגון סוכר, קמח, שוקולד וקקאו. זה סייע בידינו שלא נמות מרעב.

אני זוכר שכל ההולנדים והזרים האחרים נתאספו בעישון לילה בתחנת הרכבת של Malang עם כל החפצים שיכלו לשאת עימם. השכם בבוקר של יום 26 לחודש מרס 1943 הגיעה הרכבת. אחרי נסיעה של 24 שעות הגענו לעיר Solo, שאינה רחוקה מ-Malang . הלכנו ברגל את כל הדרך לעבר מחנה הריכוז, היכן ששהינו משך יותר משנתיים בתיקוה וביאוש. שם המחנה היה Boemie Kamp.

במחנה ריכוז זה שהו כ- 3,900 אסירים. אני הייתי אסיר שמספרו 20493 והמגורים שלנו היו בצריף 25 שהיה מיועד להכיל 125 נפש. לכל אחד הוקצה מקום לשינה ברוחב של 65-70 ס"מ. ישנו בצפיפות כתף אל כתף.

אלון, ודאי אתה זוכר את הספר הרקום של אימי. ספר זה הינו מסמך היסטורי שמתאר בצורה מרשימה את חיי היום יום והשיגרה במחנה. הרעיון ליצור ספר זה נולד כשהיפנים דרשו שנעביר ללא דיחוי לידיהם את כל מכשירי הכתיבה שהיו ברשותנו, לרבות ניר וכלי כתיבה וכן ספרים, תקליטים, כסף וטכשיטים.

אני זוכר שנשים חפרו בורות על מנת להחביא את רכושן יקר הערך.

כשמפקד המחנה נתקל בספרים שהודפסו באותיות לא מוכרות, הוא דרש שבעלת הספרים תובא לפניו. אימא הסבירה למפקד שמדובר בספרים שכתובים בעיברית ושמוצאה היא מירושלים שבפלסטינה. המפקד הודה שלא שמע מימיו על יהודים והשפה העיברית ולא על ירושלים ופלסטינה.

כאשר אמא הסבירה לו שפלסטינה שוכנת באסיה ולא באירופה או באמריקה אורו עיניו של המפקד. אסיה היתה קבילה מבחינתו ו- politically correct.

המפקד נהג להקשיב לתקליטים של אמא שהביאה מהבית שבאסיה ולכן קבילים מבחינתו. המפקד אהב לשמוע שירים בעיברית והוא נהג כל יום אחרי הצהרים להקשיב לתקליטים דרך מערכת ההגברה של המחנה. כל האסירים היו שומעים את השירים. עבור אימי היתה זו חויה הזויה שהזכירה לה את הבית והמשפחה בהיותה אסירת מלחמה וכל כך רחוקה.

אלון, תוכל כמובן להשתמש בספר הרקום לצורך העבודה שלך עבור בה"ס.

היינו אסירים של היפנים וגורלנו היה נתון לחסדיהם.

 היו מחנות ריכוז עם תנאים יותר טובים ומחנות אחרים בהם התנאים והיחס היו גרועים. סבלנו הכי הרבה מנטילת החופש שלנו והמחסור במזון. היה לי מזל שאימא לקחה עימה מלאי של מזון עמיד ששירת אותנו זמן רב.

מידי פעם קיבלנו מזון מהצלב האדום. בסוף הספר הרקום יש סיכום של כל סוגי המזון שקיבלנו מהצלב האדום ביום 12 לחודש מאי 1945 (כלומר כ- 3 חודשים לפני מועד הסיום של המלחמה והכניעה ללא תנאי של יפן). באותו יום אחר הצהרים הודיעו היפנים שעל האסירים לפנות מידית את המחנה וכי יעבירו אותנו למחנה אחר. אלה היו חדשות רעות כון שלא ידענו למה לצפות. היפנים העדיפו להמתין עם מסירת חדשות רעות לא לפני שקיבלנו את המזון מהצלב האדום.

הינה רשימה של כל הדברים שקיבלנו מהצלב האדום באותו יום:

בשר בקר בכופסאות פח; ;corned beef קצפת; חלב מפוסטר מתוק; ממרח כבד; פודינג אורז עם שזיפים; צימוקים; סלמון; תה; שזיפים; בייקון; שוקולד; מרגרינה; חמאה; עוגיות; סיגריות Chesterfield  ו- Camel; גבינה; קוביות סוכר; ריבה; קפה; סבון; דבש; אבקת חלב ועוד.

לא היה לנו קשר עם העולם החיצון. היו הרבה שמועות מפחידות. אחת השמועות היתה שבדעת היפנים להושיב את כל האסירים על אוניה ולהטביע אותה בלב ים. כפי הנראה שהיפנים אף פעם לא שקלו לעשות כן, אך בתנאים בהם חיינו כל שמועה היתה בגדר איום קיומי.

לא היה לנו קשר עם השומרים היפניים, מעבר לנדרש.

כפי הנראה היפנים עצמם גם לא ידעו הרבה על המתרחש בזירות המלחמה השונות וכיצד מתפתחת המלחמה.

לא היו חילופי מכתבים ולא ידענו האם אבא עודנו בחיים. פעם או פעמים בשנה הגיעו למחנה שלנו נציגים של הצלב האדום.

אני זוכר שהנציגים ישבו בחוץ ליד שולחן ושורה ארוכה של נשים מחכה בתור. נציגי הצלב האדום החזיקו רשימות ארוכות ובדקו עבור כל אישה מקום המצאם של הבעל, האב הבנים האהובים. היה זה כמו מיפגש עם הגורל!

בנים החל מגיל 11 הופרדו מהאימהות והועברו למחנות השבויים של הגברים.

הנשים עבדו עבודות פרך במחנה. את זה ניתן לראות היטב בספר הרקום. הנשים הועסקו בין היתר בגידול ירקות, תחזוקה ונקיון של מערכות הביוב (שודאי סבלו מעומס יתר) וכן בחיתוך וניסור עצים שנדרשו להסקת תנורי המטבח.

יש לי חבר טוב, שנינו באותו גיל, ששהה יחד איתנו באותו מחנה ראשון. שמו Barend Wijtman ורק בשבוע שעבר סעדנו יחדיו באמסטרדם. נשארנו חברים עד עצם היום והורי וההורים של חברי היו גם חברים קרובים. אימו ז'אן ואימי חלקו את המזון שכל אחת הביאה למחנה. אני עד היום זוכר את הכופסאות עם כבד דגים משובח. אימי היתה מאכילה אותי בסתר כדי שאף אחד לא יראה. הקינאה יכולה להיות גדולה ורעב יכול לגרום להתנהגות לא ראויה.

כמעט ולא היה קשר עם האוכלוסיה המקומית. היו נסיונות של אסירות להחליף רכוש נגד מזון. מי שנתפס זכה לעונש כבד.

אני זוכר שאישה שעברה עבירה נענשה על ידי היפנים במלקות עם חגורה, בנוכחות חובה של  הכל האסירות. לאישה זו היו 3 ילדים שרצו בין הילדים האחרים וביקשו מהם לא להסתכל כיצד אימם נענשת.

אמי סיפרה לי על אחת האסירות בשם הרופאה אנגלס Engels Dr. (עד כמה שזכור לי מסיפורי אימי). היא היתה אישה מאוד אמיצה. יום אחד נוצרה מריבה בינה לבין מפקד יפני שהתפתחה לקרב מכות ממש בנוכחות כל האסירות. איני זוכר מה היתה הסיבה למריבה, אך אין לי ספק שהיא נלחמה עבור כולנו. אחרי ההתקוטטות האלימה, בה שני הצדדים נפצעו, הוכנסה הרופאה לצינוק.

לרגל יום הולדתו של הקיסר היפני הירוהיטו  Hirohito שחל ביום 29 לחודש אפריל 1945 הותר למחנה השבויים להביע משאלה. כל האסירות ביקשו לשחרר את הרופאה. הבקשה נענתה בחיוב והיא שוחררה. היא היתה אישה אמיצת לב ואימי נשאה אותה תמיד בלב ולא שכחה אותה.

ביום הראשון לחודש יוני 1945 נסגר לתמיד המחנה הראשון והועברנו למחנה השבויים השני שלנו ב- Banjoebiroe.

ביום השישי לחודש אוגוסט 1945 הופלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה Hiroshima וכעבור שלושה ימים הופלה השניה על נאגאסאקי Nagasaki. ב- 15 לאוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי ונסתימה מלחמת העולם השניה.

היינו כלואים במחנות ריכוז יפניים במשך שנתיים ו- 5 חודשים ואם גם נוסיף את התקופה שהיינו בהסגר ברובע הסגור בעיר Malang היינו שבויים בידי היפנים יותר מ- 3 שנים.

מיד ניפתחו שערי המחנה לרווחה והיינו חופשיים ללכת לדרכינו! אך לא היה לנו לאן ללכת וכך המשכנו לשהות במחנה שב- Banjoebiroe.

ביום לפני הכניעה היפנית כבר הרגשנו שעומדים לחול שינויים. מטוסים שחגו בקרבת המחנה הצניחו ארגזים עם מזון. זכור לי שהעזנו לעזוב את המחנה ורצנו כדי להביא את המזון. השומרים היפניים כבר לא מנעו מאיתנו יציאה מהמחנה. כפי הנראה הם כבר ידעו שגורלם עומד להשתנות משומרים לאסירים. בינתים הם נצטוו להגן עלינו מפני האינדונזים, שרצו לנצל את הכניעה היפנית ולדרוש מידית עצמאות מהשילטון ההולנדי. ההתקוממות המזוינת של האינדונזים החלה מיד אחרי סיום מלחמת העולם השניה וב- 1949 קיבלו האינדונזים עמצמאות.

 

אנו השתחררנו מהעריץ היפני, אך הסכנות טרם חלפו. בינתים התפתח בקרבת המחנה שוק חליפין גדול: האינדוזים הציעו ירקות ופירות והאסירים לשעבר "שילמו" עם חפצים ששמרו בכל שנות השבי.

בוקר אחד יצאתי לטיול בשוק יחד עם חבר. לאחר זמן מה מצאתי את עצמי בודד ובסביבה לא מוכרת. אני זוכר שנתקפתי בחרדה, רצתי הלוך ושוב ובכיתי בכי היסטרי. לפתע הרגשתי יד חזקה תופסת אותי ואינדונזי מושך אותי בכח אל שדות האורז שגבלו בשוק. השביל היה מאוד בוצי ושנינו התחלקנו ונפלנו. הצלחתי לקום ראשון ולהשתחרר מהאחיזה של האינדונזי. התחלתי לרוץ בחזרה לשוק והאינדונזי אחרי מנסה לתפוס אותי. כנגד כל הסיכויים הגעתי ראשון לשוק. הפחד נתו לי כנפיים! ראיתי אישה קונה פירות ליד אחד הדוכנים. רצתי אליה, הרמתי את שימלתה וליפפתי את ידיי בכל הכח מסביב לרגל שלה. השימלה כיסתה אותי כמו אוהל ושמעתי את האישה צועקת על האינדונזי שלבסוף הסתלק.  האישה החזירה אותי למחנה שלנו. אין ספק שהאישה חסכה ממני הרבה קשיים אם לא יותר גרוע. לא סיפרתי לאימי על מה שקרה כון שלא רציתי לצער ולהעציב אותה. רק כעבור מספר שנים העזתי לספר לאימי את הסיפור. היא הסתכלה אלי ואמרה לי: " עודד, חלום חלמתה" . לא הכחשתי, אך את האמת  אני ידעתי.

כפי שציינתי, עבורנו המלחמה טרם הסתימה. נישלחו חיילים מהצבא הבריטי ליאווה כדי להבטיח את שלומם של כל האסירים שזה עתה השתחררו עד להעברתם בביטחה לחוף מבטחים.

וכך נשלחנו ברכבת לעיר הנמל סוראביה  Surabaya ששוכנת במזרח יאווה. חיילים יפניים, שנהפכו אסירי מלחמה, נצטוו ללוות אותנו ברכבת כדי להגן עלינו. החלונות של הרכבת היו מוגפים.

כשהגענו לבסוף לסורביה ודלתות הרכבת נפתחו ראינו המון אינדונזי משולהב עומד על הרציף, צורח ומאיים עם מקלות וסכינים. בליווי חיילים בריטים הועברנו לאחת השכונות בהן גרו הולנדים לפני המלחמה. היקצו לנו ולכמה משפחות בית קטן בו שהינו עד להעברה לסינגפור.

השהייה ביאווה נחשבה למסוכנת ולא בטוחה. שרר מחסור חמור במזון ובעיקר האוכלוסיה המקומית סבלה מכך מאוד.

אני זוכר שאנשים עניים חיפשו מזון בפחי הזבל ומרב חולשה נפלו לתוך הפחים ולא היה להם כח להתרומם וכך מתו.

היה לנו בגינה ליד שער הכניסה עץ דובדבן יפני. טיפסתי על העץ כדי לקטוף דןבדבנים ולהפתיע את אימי.

נפלתי ושברתי את הפרק של יד שמאל. אמא רצה איתי לבית חולים צבאי ושם קיבעו לי את ידי בגבס.

בינתים המתח בין הצבא הבריטי לבין האינדונזים שנלחמו עבור העצמאות הלך וגבר. לצבא הבריטי לא היה דבר נגד האינדונזים: תפקידו היה להגן עלינו.

באחד הימים ישבתי לבדי בחצר הפנימית שהיתה מוקפת בקיר אבן גבוה. לפתע ריאתי אינדונזי עם סכין גדולה בין השניים זוחל על הקיר. קראתי מהר לאימא שלי, אך האינדונזי כבר נעלם.

אימי החליטה לדווח על המקרה לצבא. במורד הרחוב שלנו היתה עמדה של הצבא הבריטי. אימי מיהרה לשם, דיווחה לחיילים על המקרה וביקשה שישימו לב.

ברגע שאימי עמדה לחזור פרצו קרבות עזים בין הצבא הבריטי לבין האינדונזים. אימא נאלצה לזחול על הבטן כל הדרך מהעמדה הצבאית עד לבית היכן שגרנו. אימא הגיעה ללא פגע.

לא העזנו לזוז ולהתרומם בבית שהיה בקו האש. נאלצנו לשבת 3 ימים ושלושה לילות עם הגב לקיר. סוף סוף פסקו הקרבות והצדדים הסכימו על שביתת נשק זמנית על מנת לאפשר לאכלוסיה האזרחית להצטייד במזון. היה לנו רדיו בבית וכך שמענו את הבשורה. אימא החליטה שלא נותרה לנו ברירה וכי עלינו לנסות להגיע בכוחות עצמנו מהר ככל האפשר למחנה הבריטי, שהוקם באחת השכונות של סורביה. פחדנו להשאר במקום ולהמתין עד שהצבא הבריטי יתפנה לחלץ אותנו.

איתנו היתה אשה ממוצא אינדונזי-אירופאי שסבלה יחד איתנו את התלאות של מחנות הריכוז היפניים. האישה שהכירה היטב את סורביה הסכימה להראות לנו את הדרך למחנה הבריטי. סוכם שתילך לפנינו מרחק מה כדי לא לעורר חשד מצד החיילים האינדונזים שפיטרלו ברחובות. נדברנו שאם יעצרו אותנו וישאלו לאן פנינו מועדות אימא תגיד שאנחנו בדרך לשוק לקנות אוכל. החלטנו להשאיר מאחורנו את כל רכושנו מלבד הספר הרקום שאימי החביאה מתחת לבגדיה.  

בבוקר מוקדם יצאנו לדרך אל "חוף המבטחים" של הצבא הבריטי ואנחנו בעיקבות האישה שהראתה לנו את הדרך.

ואכן, נעצרנו על ידי פטרול אינדונזי. אמא הסבירה להם שאנו בדרך לשוק. הפטרול איפשר לנו להמשיך את דרכנו. אולי ריחמו עלינו בגלל היד השבורה.

ההליכה נמשכה שתים או שלוש שעות עד שהגענו לבסוף למחנה הבריטי, הוא נראה לי כמו מחנה ריכוז ואמרתי לאימי שאין בדעתי להכנס שוב למחנה. אימא הצליחה לשכנע אותי.

שמענו שאונית מלחמה בריטית גדולה עוגנת מחוץ לשובר הגלים של נמל סורביה והיא נועדה להעביר את כולנו לסינגפור.

למחרת, בטרם הזריחה הפציעה, עלינו על משאיות צבאיות שהביאו אותנו לנמל. זה התאפשר הודות להסכם הפסקת האש הזמנית. על גג הקבינה של כל משאית ישב חייל אינדונזי חמוש במקלע כבד.

הגענו לנמל ועלינו על דוברה גדולה שתביא אותנו לאונית המלחמה הבריטית הגדולה. אני זוכר שבמרכז הדוברה הותקן תותח נגד מטוסים. על התותח היה להסתובב 360 מעלות כל העת. בהעדר מנוע שנועד לסובב את התותח נירתמו כל הילדים למלאכה וסובבו יחדיו את התותח בהתלהבות.

מחוץ לנמל פגשנו את אונית המלחמה והתקבלנו בהרבה חמימות על ידי צוות האוניה. נאלצנו לטפס על סולם חבלים ארוך כד להגיע לסיפון האוניה.

הטיפוס היה קשה במיוחד כון שיד אחת שלי היתה עדיין בגבס. אחד הקצינים ריחם עלינו והציע לאימי ולי את התא שלו.

הדוברה שבה לנמל ובדרך עלתה על מוקש ימי . הדוברה ירדה למצולות וכל הצוות, שמנה כ- 60 איש, מצא את מותו בים שורץ קרישים.

אחרי נסיעה ללא אירועים מיוחדים הגענו לסינגפור.

בסדר עדיפות עליון היה למצוא את אבי. אנחנו מצאנו אותו והוא מצא אותנו. אבא היה בטאילנד, אך לא היה איך להגיע בהעדר אמצעי תחבורה אזרחיים. כעבור מספר חודשים הוצע לנו לטוס במטוס קרב של חיל האויר המלכותי (RAF). טסנו לטאילנד והפכנו שוב להיות משפחה מאוחדת. הפצעים הפיזיים והרגשיים ליוו את הורי עד יום מותם. אימי לא שמעה משך כל שנות המלחמה ממשפחתה בארץ ישראל ונשמה לרווחה כאשר נודע שלכולם שלום.

יש לי עדיין את המכתב שאבי שלח אל אימו (סבתא ברטה Berta שלי) מיד לאחר הכניעה של יפן. אוי לאבי המסכן! הוא חשש מהגרוע ביותר והתפלל שהמכתב יגיע אליה בעודה בחיים. אני לא יודע כיצד אבי עיכל את השואה ואת העובדה שרבים כל כך מבני משפחתו נירצחו על ידי הנאצים. הוא עדיין לא ידע (בזמן כתיבת המכתב לאימו) מה עלה בגורלנו והאם יזכה לראות אותנו. הוא ודאי חי בימים ההם בסיוט אין סופי ואין ספק שהסיוט הזה המשיך ללוות אותו עד יומו האחרון.

כמובן היתה הקלה גדולה מאוד עבורו כששמע שניצלנו ושבקרוב נתראה ונהיה שוב משפחה.

כאשר אימי סיפרה לי בסינגפור שאבא בחיים הייתי מאוד גאה וסיפרתי לכל החברים שאבי לא מת. זה היה ללא ספק נס גדול לאחר כל התלאות שעבר.

אימי רקמה לאבי שיר מיוחד שכתבה עבורו. השיר נכתב בתקופת הבינים לפני שהועברנה למחנה הריכוז הראשון. השיר רקום באותיות עיבריות באומנות ובאהבה על קטיפה בצבע כחול כהה. השיר קרוי "מולקולה של החיים". אני ממליץ שתיקרא את השיר בהזדמנות.

בשולי הריקמה אמא רקמה את מספרי החשבונות שלנו בבנקים ובחברות הבטוח. נתונים אלה איפשרו לזהות אותנו כבעלי החשבונות הללו ואיפשרו לאימא בסינגפור למשוך כסף. ממשלת הולנד המשיכה לשלם את המשכורות של עובדיה בכל שנות המלחמה.

אל תשכח גם שאחרי המלחמה לא נשארו לאף אחד מיסמכים שמוכיחים את הזהות שלו.

השיר הרקום היה איתנו בכל שנות השבי יחד עם הספר הרקום ואימא שמרה עליהם מכל משמר. בתום המלחמה "שמר" השיר עלינו ואיפשר לנו להתחיל מהר את החיים מחדש. אימא כמובן לא שכחה את חברתה שממנה לוותה כסף ב- 1942. אימא שמחה שיכלה להחזיר את ההלואה, שעזרה לנו לשרוד את הימים הקשים.

אלון, בסיפור שלי אתה יכול למצוא תשובות לרב שאלותך.

באשר לשאלתך על ההבדל בין מחנות הריכוז היפניים לבין מחנות הריכוז הגרמניים:

היינו שבויי מלחמה ונאלצנו לחיות בתנאים קשים.

בדרך כלל לא היה הבדל ביחס ליהודים ושבויים אחרים.

היפנים לא היו רוצחים שיטתיים כמו הגרמנים.

אין בליבי שינאה כלפי היפנים. אני סבור שרב החילים היפניים נפלו קורבן, סבלו ומתו לתפארת הקיסר היפני שנחשב לאלוהים עלי אדמות.

כל השואה עם הגרמנים נראה לי עלבון לעם היפני העתיק והתרבותי.

עודד כהן, 18 לחודש מאי 2010

המפה של המחנה שהיה מחולק לשני חלקים: מחנה Solo כלל בית חולים, מטבח ומשרדים של היפנים. אנו שהינו במחנה Boemie וגרנו בצריף 25. במחנה שהו כ- 3,890 האסירים.
בצריף מספר 25 שהו 152 נפשות. לכל אחד הוקצב רוחב מיטה של 70-65 ס"מ. שני המקומות שלנו סומנו בכחול. בקירבת הצריף היו גידולי ירקות.
בתוך צריף השרותים: בחל העליון שולחן גדול ונשים כובשות. בחלק התחתון ילדים מתגרים בילד שמנסה לעשות את צרכיו.
לא הרחק מהצריף שנו היה שטח מכוסה בעצי קוקוס. אנשים חולים שוכבים בצילם.
ליד הצריף שלנו היה מבנה בו היה מקום לכבס כביסה ושרותים
כביסה תלויה ליבוש. תרנגולת חוטפת לחם רטוב שהונח על שולחן לייבוש. החתול רומבה מתבונן; ילד מציק לתרנגולת.... הוראה להכניס כביסה למגורים עד שעה 6 בערב. בהמשך תוקנה ההוראה לשעה 16:30(כדי למנוע גניבות)
הבאת אוכל למגורים 25 מהמטבח המרכזי. מים חמים, לחם, דיסה, אורז, מרק.
אימי מאכילה אותי. חברים משחקים.
אולם 4 בצריף המגורים שלנו. אימי מאכילה אותי....
קבוצת עבודות הגינון. עבודה קשה ומפרכת שכללה גם תחזוקה של הביוב. רשימה של גידולי ירקות. אחראית המשמרת מכריזה על הפסקת מנוחה של 10 דקות.
הוראות חדשות הועברו במסדר: בשעה 9 בערב על כולם להיות במגורים ולסגור אורות. אין לעשן, אין לשחק קלפים, אסור לשיר, יש למסור תרנגולות, כסף, זהב, ספרים. יש ללכוד כלבים (כלבת)
שמירה בלילה בזוגות. מפקד יפני בודק את המשמר. מחוץ למחנה רוכל אינדונזי מציע שישליק.....
קבוצת חוטבות העצים עבור הסקת התנורים במטבח.הפיצוי היה תה עם סוכר. נידרשו כ-3,000 ק"ג עץ ליום.
חגיגה מסורתית הולנדית לילדים.Sinterklaas עם הזקן הלבן ועוזרו השחור מחלקים מתנות לילדים הטובים. המפקד היפני הוזמן להשתתף
רשימה של סוגי אוכל שקיבלנו מהצלב האדום ביום 12 למאי 1945. באותו יום הוכרז על פרוק המחנה. ילד מלקק את צלחתו.
רישומים שונים כגון: שמות של רופאות ואחיות, ב"ס לילדים קטנים מופעל על ידי נזירה, הודעה על העברת בנים מגיל 11 למחנות של מבוגרים, קבוצת עבודות הגינון קיבלה כעונש לעבוד גם ביום ראשון, סימני דרגות לנשים על פי התפקידים שהתבקשו למלא, כדוגמת שיטור, אחראית על מגורים וכו'
סוף מחנה הריכוז הראשון ביום 1.6.1945. לאן?

משפחת כהן שמחה להודיע על הולדת בנם בית החולים

  Soekoen

 

סבא וסבתא שלי בירושלים 1949

  אימי בקידמת התמונה, סטודנטיט לכימיה באוניברסיטה העיברית על הר הצופים בירושלים בשנות השלושים המוקדמות של המאה הקודמת

 

בחתונה של הורי בירושלים ב- 1938

הורי מיד לאחר החתונה

בירח דבש – ההפלגה לונציה

Pasoeroean -עם אבי על המרפסת ב

Pasoeroean- עם הורי ב     

אבי חרט על כופסת סבון:

" לאישתי האהובה לזכר געגועי אליה במחנה ההסגר. משה"                


בתוך כופסת הסבון של אבי

סיכה עם הצבעים של דגל ישראל ומגן דוד

. חרוטה ביפנית (שנקרא בזמנו מימין לשמאל) המילה  " ג'ייוא" שמשמעותה "יהודי" בניב קאטאקן

רשימת הנוסעים באונית הנוסעים

"Christiaan Huygens" 

המכילה את שמות הורי בעיתון "הקטר" מיום 1.10.1938

 

  העיתון Sumatra Post מיום 23.9.1938 מודיע על חזרתו של אבי מחופשה ארוכה

אבי חיים משה כהן

נולד ב- 1902 בעירה ההולנדית אולדנזאל ואמי

רחל כהן שנולדה ב- 1912 בירושלים, פלסטין

הייתי אסיר מספר 20943, צריף מגורים מס' 25 במחנה BOEMIE  ליד העיר SOLO .

מסביב סוגי הירקות שהאסירים גידלו.

הובלנו ברכבת ב-5 למרץ 1943 מוקדם בבוקר מהעיר Malang לעיר Solo  אליה הגענו כעבור יממה. חיילים יפניים שומרים על הכבודה שלנו שהובלה במשאית למחנה. האסירות וילדיהם עשו את כל הדרך ברגל.

מכתבו של עודד כהן לנכדו אלון על קורות חייו בהודו   ההולנדית בזמן מלחמת העולם השניה

Press the above pictures to enlarge

אחותי נילי (נולדה ב- 1947) יחד איתי עם הספר הרקום

אבי שאותות המלחמה, התלאות ומחלת המלריה ניכרים היטבת 

1945 בטאילנד

 2014-משפחת כהן ליד המוזיאון ההיסטורי היהודי באמסטרדם אחרי פתיחת התערוכה "שבת שלום" ב-

Copyright © All rights reserved de Indische Verhalentafel

 1945-  תמונה שלי בסינגפור ב-

אלון עם חברתו